ברכות כ"חובה" או כדרך חיים?

"בְּי?וֹם ט?הֳרָת?וֹ"

חלק מרכזי בעבודת ה' של האדם, הוא הברכות שהוא מברך על מיני הנאות ומצוות ושבח הבורא, בכל יום.

בבבלי אומרים (מנחות מג): "תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך'."

מקור ברייתא זו הוא בתוספתא בסוף מסכת ברכות, וכלשון התוספתא מביאים אותה גם בירושלמי בסוף ברכות:

"תני בשם רבי מאיר: אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות (=ברכות) בכל יום. קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן."

בולט ההבדל בין התלמודים בניסוח דברי רבי מאיר.

בבבלי מדובר בחובה. על האדם מוטלת החובה לוודא שהוא מברך מאה ברכות בכל יום.

לעומת זאת בירושלמי אומרים שחז"ל סידרו את חיי הישראלי, על ידי תקנת הברכות, באופן כזה שהוא מאליו יברך מאה ברכות בכל יום.

באופן כללי בעבודת ה', בגלות מודגשת יותר היראה. על האדם להתגבר על כוחות החיים, כדי לא ליפול בסיגיהם, ולהתחזק בעבודת בוראו. תפקיד הגלות הוא לחזק את ההכרחיות של עבודת ה' וקביעתה בסדרי חיים יציבים. בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית" אפילו שכבר אמרו "נעשה ונשמע".
לכן בתלמוד הבבלי מודגשת החובה שבדבר. זו שפה שמתאימה לישראל בגלותו.

עבודת ה' זו מביאה הרבה טוב לישראל, אבל היא אינה מביאה אותו לפסגת חייו.

לשון הרב קוק זצ"ל במאמר הדור: "כזאת היא היהדות שבחוץ לארץ, שאיננה יכולה להיות במילואה וטהרתה, כי סוף כל סוף הלא 'כל הדר בחו"ל דומה הוא כמי שאין לו א-לוה'. שם בגיא צלמות א"א ללכת במרחב, א"א לשאוף לחיים מלאים, כי החיים החברותיים והלאומיים, מרעלים ברעל אויר ארץ העמים... אבל אף לא נקודה אחת אידיאלית מיוחדת וחשובה ימצא שם ישראל... שהאויר הזה עצמו הוא מזהם את הלב והמח הישראלי, מחלישו ומטמטמו, על כן רק דרך הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית ומובילה אל החפץ, שמה."

בארץ ישראל עבודת ה' וחיי המצוות הם במעלה עליונה יותר, בה החיים עצמם מכוונים ומתאימים בטבעיותם להופעת דבר ה' בארץ.

לכן בתורת ארץ ישראל העניין של מאה ברכות מופיע כדרך חיים שהאדם קבוע בה מעצמו, "בכל יום".